החלטה בתיק ע"מ 2252/12

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת וכן עבירה של מגע עם האויב. על פי המיוחס למשיב בכתב האישום, הוא היה מעורב בהעברות כספים ניכרות בעבור ארגון החמאס.

עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצר עד תום ההליכים. בקשת התביעה התקבלה והמשיב נעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בין לבין חלו התפתחויות בעניינם של שותפיו לכאורה של המשיב בכתב האישום - מחמוד אבו שהאב ומוחמד אגבריה. השניים, שהינם תושבי ישראל, נעצרו אף הם ועניינם הובא בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. מחמוד אבו שהאב ערר על מעצרו, ובבית המשפט העליון נקבע כי ניתן היה להורות על שחרור בתנאים מתאימים שיהיה בהם כדי להבטיח את התייצבותו ואת הימנעותו מלחזור על המעשים (בש"פ 4256/12). בעקבות זאת התקבלה בבית המשפט המחוזי בקשתו של אבו שהאב לשחררו בתנאים (מ"ת (חי') 18210-03-12, החלטה מיום 24.6.12). במסגרת התנאים שנקבעו הורה בית המשפט המחוזי בחיפה על הפקדת ערובה בסך 70,000 ש"ח, וכן על מעצר בית הכולל איזוק אלקטרוני, ללא גישה לאינטרנט, ובהשגחת משגיחים.

בעקבות החלטה זו יזם המשיב בקשה לעיון חוזר בשאלת מעצרו בבית משפט שומרון. נטען כי חל כרסום בחומר הראיות לאור עדויות העדים במשפט שהחל להתנהל, וכן חל שינוי נסיבות לאור ההחלטה על שחרור השותף הישראלי.

בית משפט קמא דחה את הטענה בדבר כרסום בחומר הראיות, אולם קבע כי השתנו הנסיבות מאז הוחלט על מעצרו של המשיב. הנסיבות שהשתנו, אליבא דבית משפט קמא, היו שחרורו של השותף, כמו גם היותו של המשיב במעצר מזה כחצי שנה. לנוכח זאת הורה על שחרורו בערובה על סך 90,000 ש"ח במזומן, וכן הורה על חתימת ערבות צד ג' על ידי שני ערבים תושבי ישראל שגם התחייבו להימצאותו של המשיב תחת השגחתם. יש לומר כי בית משפט קמא התרשם באופן ישיר ממסוגלותם של הערבים שהוצעו להשגיח על המשיב.

הערר שלפניי מכוון נגד החלטת השחרור.

עיקר טענתה של התביעה בפניי התייחס לשאלת קיומם של תנאים המצדיקים חלופת מעצר במקרה זה. התביעה טענה כי בעוד שלגבי השותף הישראלי קיימים תנאים היכולים להבטיח הן את התייצבותו והן את מניעת הישנות המעשה, הרי שכשמדובר בחלופת מעצר באזור, קיים קושי אינהרנטי לקיים תנאים אלה, ומכאן כי אין להשוות בין המשיב לבין שותפו הישראלי ויש להותירו במעצר עד תום ההליכים.

הסניגור טען מנגד כי אין הצדקה להתערב בהחלטת בית משפט קמא. הסניגור ציין כי אין הבדל משמעותי בין המשיב לבין שותפיו הישראלים, ואת אותה מסוכנות ניתן למנוע בתנאים דומים. הסניגור הוסיף כי המשיב מוכן לתנאים של איזוק אלקטרוני, וציין כי מקום מגוריו של המשיב נמצא בצד הישראלי של גדר ההפרדה בכפר ברטעה, באופן המאפשר את כניסת המשטרה במידת הצורך. הסניגור מסר כי גם אביו של המשיב מוכן לערוב לו, ולצורך כך הוא מוכן להפקיד סכום כספי נוסף של 30,000 ש"ח.

בעקבות הערתי במהלך הדיון, הסכים הסניגור כי בהחלטת בית משפט קמא נפלה שגגה בכל הנוגע לערבים, שכן לא נקבע סכום הערבות עליו הם אמורים לחתום, והסניגור ביקש כי העניין יתוקן בהתאם לשיקול דעת בית המשפט.

התביעה ביקשה שהות על מנת לבחון את אפשרות האיזוק האלקטרוני במקום מגוריו של המשיב. בתום הבירור שערכה התביעה נמסר כי לא ניתן להחיל איזוק אלקטרוני במקום מגוריו של המשיב.

דיון והכרעה

השאלה המרכזית במקרה זה הינה האם השתנו הנסיבות באופן המצדיק את שחרורו של המשיב ממעצר עד תום ההליכים.

הכנסת כספים לאזור בעבור ארגון החמאס ושימוש צינור להלבנת כספים בעבור ארגון החמאס הינה עבירה חמורה. מעצם טיבה המדובר בעבירה התומכת בארגון טרור ומסייעת למטרותיו הטרוריסטיות. אשר על כן, כבר קבענו כי מי שמשמש כצינור להעברת כספים בעבור ארגון טרור מלמד על מסוכנות המצדיקה מעצר ללא חלופה (ע"מ 1466/12 התביעה הצבאית נ' אבו סעדה (טרם פורסם)).

גם במקרה זה אין מחלוקת על הקביעה העקרונית. נטען כי השתנו הנסיבות, באופן המצדיק את השחרור חרף ההלכה הכללית, וזאת מטעמים של אפליה ביחס לשותפים הישראלים.

דומני כי יש טעם בעמדת ההגנה. אכן, גם אם ברגיל יש מקום בעבירות אלה למעצר עד תום ההליכים, הרי שעיקרון השוויון והעדר האפליה מחייבנו לשקול מחדש את שאלת המשך המעצר, מקום בו שותף שוחרר, וכאשר אין הבדל משמעותי בינו לבין המשיב. כך נקבע בבש"פ 345/89 מסיקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 423 (1989), בעמ' 425:

"כלל גדול בידינו הוא עקרון השויון ואיסור הפליה בסוגית המעצר עד תום ההליכים. כתוצאה מעקרון זה, כאשר מבין נאשמים אחדים באותו סוג עבירה, ובאותה פרשה עצמה- כשאין להצביע על איזה שהוא שוני של ממש בין מעשי שניהם- אחד מהם מתהלך ומטייל בשוק שעה שחברו עצור וחירותו נשללה הימנו, יש בכך משום אפליה ופגיעה בעקרון השויון בפני החוק, ומצווים אנו להביא הפליה זו על תיקונה"

(והשוו גם בש"פ 10689/08 קנפו נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(4), 3663; בש"פ 9089/03 רדא נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 2410).

חשוב להדגיש כי הפרה של עקרון השוויון אין פירושה שחרור מיידי. יש לאזן את עיקרון השוויון עם שיקולים אחרים, ובעיקר שלום הציבור, וכפי שנקבע בבש"פ 8623/10 סאלם נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(4), 2081 ,עמ' 2083:

"עקרון השוויון, על אף היותו מעקרונות היסוד החשובים של שיטתנו, אינו עקרון-על, וככל עקרון, יש לאזנו עם שיקולים אחרים (בש"פ 5398/03 רן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 30.6.03); בש"פ 6326/97 מוסלי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 3.11.97). הנה כי כן, בבואנו לבחון האם יש מקום לשחרר נאשם ממעצר בשל טענת אפליה, יש לבחון תחילה האם אכן הופלה לרעה מנאשמים אחרים, שנסיבותיהם דומות לשלו, או שמא מדובר באבחנה רלוונטית ביניהם, שאין בה כל פסול. אולם אף אם נגיע לכלל מסקנה כי אכן אין שוני רלוונטי ממשי בין הנאשמים השונים, יתכן שנסיבות הענין יובילונו למסקנה כי ישנם שיקולים אחרים, דוגמת שלום הציבור, הגוברים על עקרון השוויון ומצדיקים את מעצרו של הנאשם, על אף הפגיעה בשוויון"

לאחר בחינת כלל השיקולים הצריכים לעניין אינני סבור כי קיימים במקרה זה שיקולים מיוחדים הגוברים על עיקרון השוויון. פעילותו של המשיב דומה באופיה ובמהותה לפעילותם של שותפיו הישראלים. יתר על כן, אין המדובר בפעילות על רקע אידיאולוגי, והחשש להישנותה לפיכך אינו שונה מעניינם של שותפיו הישראלים. עוד יש לומר כי למשיב אין עבר פלילי משמעותי למעט הרשעה בשנת 2000 בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק. בנסיבות אלה, ובהתחשב גם במקום מגוריו של המשיב בצד הישראלי של גדר ההפרדה בכפר ברטעה, אינני סבור כי יש מקום ליצור הבחנה בינו לבין שותפיו הישראלים.